הפואמה הסימפונית "בריאת העולם" מאת המלחין הישראלי ברוך ברלינר.

אדישים. כל אמן, השואב השראה מהנושא, שיהיה צייר, כותב, משורר או מלחין, מציע את נקודת מבטו על נושא ההיות ומציג את הפרשנות שלו. "מוזיקה ואמונה, לתפישתי,הנושא של בריאת העולם, וההתערבות האלוהית בבריאה אינו עוזב את האמנים בני כל הדורות אדישים. כל אמן, השואב השראה מהנושא, שיהיה צייר, כותב, משורר או מלחין, מציע את נקודת מבטו על נושא ההיות ומציג את הפרשנות שלו. "מוזיקה ואמונה, לתפישתי, קשורות זו בזו. המילה משקפת את התוכן באופן מוצהר וצלול בעוד הצליל משקף אותו באופן מופשט ורב משמעויות. כמדען, אני יודע כיצד להגדיר צליל באופן קר ומדוייק. וכמוזיקאי, אינני יכול אלא להעריץ כיצד האירגון הפיזי הפשוט לכאורה של הצליל, באמצעותו המלודיה נוצרת, מעיר טווח רחב של רגשות במאזינים, ומביא יחד תחושות ואינטלקט ומעשיר את התוכן העמוק של התורה אודות בריאת העולם בנקודת המבט הרגשית. ביצירותי אני משלב את כתבי הקודש בהם אני מאמין עם המוזיקה שבלבי, מסנתז את שפת התורה עם שפת הצלילים. אחרי הקונצרטים לרוב יש שיח חי ביני ובין הקהל והתגובות נוגעות בי, במיוחד כשהן נאמרות על ידי מאזינים שמרגישים חלק מבריאת העולם בזמן הקונצרט". אלו הם דבריו של ברוך ברלינר, מדען, משורר, ומלחין, מחברם של מאמרים מדעיים ויצירות פילוסופיות, יוצר הפואמה הסימפונית "בריאת העולם" שנאמרו בראיון לכבוד יום הולדתו ה80.

הנושא המקיף, התוכן העמוק, העושר המלודי, והמאפיינים הדרמטיים והסגנוניים של "בריאת העולם" מאת ברוך ברלינר מציבים את היצירה בין ההישגים המשמעותיים של עולם האמנות הקשורים בנושאים תנכיים. טבעה האוניברסלי של היצירה מעורר במאזין אסוציאציות עם תמונות תנ"כיות בציור, בספרות, בשירה, בתיאטרון, ובמוזיקה. המלחין הגדיר את הצורה המוזיקלית של "בריאת העולם" כפואמה סימפונית. הצורה הזו, שהועלתה על נס במאה ה19 ביצירותיו של פראנץ ליסט (1811-1886), היתה לנפוצה והפכה מהר מאוד לנושא המרכזי בשדה הפרוגרמה הסימפונית, והביאה ללידתן של פרשנויות שונות. ברוך ברלינר אורג בחופשיות מסורות שונות של הסוגה, שפותחה על ידי מלחינים אירופאיים. כתוצאה מכך, היצירה המקורית מופיעה מול הקהל בפרשנות אינדיבידואלית.

חלק בלתי נפרד משפתה מועשר באלמנטים תיאטרליים, שמופיעים, במיוחד, בפיתוחה של עלילה מוזיקלית, בשימוש בטכניקת הלייטמוטיבים, ובאופן חלקי במאפייני היצירה. סוג הפרוגרמה של יצירה זו ניתן להגדרה כשינוי מאחת מוכללת לעלילה מקוטעת וסדרתית, כזו שמופיעה לעתים קרובות בשירת המאה ה-20. אך התנ"ך כנקודת מוצא לפרוגרמה כזו מופיע בפעם הראשונה. כמו כן, הקריין שמקריא את הטקסט הקדוש של התורה נעשה בן רגע לדמות החשובה ביותר בפואמה הסימפונית.
במובן הדרמטורגי, אנו שמים לב לסריגת המאפיינים האפיים, הדרמתיים והליריים, שהם מאפיינים את סוגת הפואמה ולעתים את הבלדה. כל חלקי השלישייה הזו בפואמה של ברלינר משולבים באופן הרמוני, למרות שהמילים, כמובן, מובילות במשקל חשיבותן. מספר החלקים מונע על ידי רעיון התוכנית הזו; כולם קשורים זה בזה, קרובים בטקסט ובטכניקות המוזיקליות. הרעיון של פואמה במוזיקה כולל את הרצון לאחד, ולמחוק את הגבולות בין חלקיה השונים של היצירה, וכמו כן חופש בפתרונות הקומפוזיציה, על צורותיה המוזיקליות האינדיבידואליות. שבע חלקי הפואמה של ברלינר, כמו שבעה פרקים של ספר אחד (הפואמה היא במקורה סוגה ספרותית), דומים לשבעה חלקים של קומפוזיציה אחת גדולה. החלקים עוקבים זה אחרי זה בלי הפרעה, ולפעמים הם קשורים בחלקי אימפרוביזציות. אלמנטים של מונותמאטיזם, מעטפת תמאטית ומערכת של נושא עיקרי מהדקים את היצירה כולה. נושאים עיקריים יכולים לעבור כמו כן טרנספורמציה בהתאם לקו העלילה. מצד אחד, הם מסייעים לקהל להיות מונחה על ידי התוכן, כוונות מחברה של היצירה ותמונתה הכללית; מצד שני אלו יוצרים צורה מאוחדת.

הרעיון של יצירת פואמה סימפונית בשם "בריאת העולם" הוצע לברוך ברלינר לראשונה על ידי נחום סלוצקר, מוזיקאי ומורה נפלא, אשר ברוך פגש לראשונה בשנת 1994. עוד בשווייץ, כאשר עבד על תזת הדוקטורט שלו, לברוך היתה מחברת מיוחדת בה הוא כתב את המלודיות שהופיעו בראשו בשעות מנוחה, בזמן הפסקה מעיסוק במספרים, נוסחאות, וגרפים. לאחר שהלך ליד אגם ציריך, ניגן קטעים מוזיקליים אלה על הכינור, בו ניגן מעט מאז גיל 11, לאחר שלמד את יכולותיו הבסיסיות מהכנר והמלחין הידוע עדן פרטוש בישראל. בשנת 2007, ברוך הראה את הטיוטות המוזיקליות שיצר לנחום סלוצקר. המלודיות השאירו עליו רושם חזק; חלקן יצרו אסוציאציה עם תמונות של בריאת העולם. ואז, לפי זיכרונותיו של סלוצקר, החלה העבודה על פיסה גרנדיוזית של מוזיקה. לפי נחום, לעבוד עם ברלינר זהו עונג אמיתי, להיות המפיק שלו. זהו אדם עם נפש טהורה, סובלני בכל, ביצירותיו, הוא מאפשר לבצע שינויים או תוספות, הוא נותן לכל משתתף בפרוייקט הזמנות להיות ולהרגיש פרטנר, אפילו שותף לכתיבה. הדבר מעורר השראה!
מופע הבכורה של "בריאת העולם" התרחש בשנת 2010 באולם הקונצרטים שבמוזיאון תל אביב לאמנות, ובוצע על ידי התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוחה של קרין בן-יוסף ובקריינותו של צבי סלטון, מתחנת הרדיו הארצית קול ישראל. היצירה התקבלה בהתלהבות רבה על ידי הקהל. קבלת פנים חמה, סערת מחיאות כפיים וביקורות עיתונות חיוביות עודדו את המלחין להמשיך לעבוד על היצירה, במיוחד, להוסיף את הקטע החשוב "קין והבל". מאז, "בריאת העולם", כמו יצור חי, המשיכה להתפתח ולהשתפר עוד. יש מספר גרסאות של הפרטיטורה, כמו כן הופעות בפורמטים שונים, כולל גירסת סימפו רוק אורטוריה, ובלט. כל מנצח, שנגע בפרטיטורה, נתן תרומה מסויימת בפרשנות האישית שלו, והשאיר חותם על חיי היצירה. התזמור הראשון נכתב על ידי איבגני לויטאס, המלחין הישראלי. בשנת 2019, המנצח הישראלי-אוסטרי רונן ניסן הרחיב ותיזמר מחדש את "בריאת העולם". הגירסה הסופית היא תודות למנצח הרוסי מיכאל קירקהוף (2020).

לפני שנתחיל בניתוח של הפרטיטורה, הבה ניתן תשומת לב לחלק מרכזי בה מבחינה חזותית, הוידאו ארט. המלחין ברוך ברלינר והכותב שותף בפרוייקט נחום סלוצקר נתנו מספר משימות קשות לירון שין, מאייר, מעצב, ומנפיש. אחת מהן, לפי האמן, נושאת עמה אחריות, ומורכבת במיוחד, פירוש גרפי של התנ"ך ושל היצירה בעלת ההיקף הרב הקשורה בו. "כשהתחלתי לעשות את הסקיצות הראשונות, ניסיתי לשלב שלושה היבטים. הראשון היה טקסט וטיפוגרפיה. השני היה של הדוגמאות ברקע. והשלישי היה יצירת דמות אנוש שבאה עם הטקסט שדובר על ידי הקריין…". הוידאו מתמודד באומץ עם הויזואליזציה, הוא מאייר את התוכן המוזיקלי ועוזר למאזין להבין את הרעיון של היצירה, ועם תפקיד דקורטיבי של צביעת היצירה וההתרחשות הסימפונית, היכן שדרמטורגיית הצבע מדגישה את הדרמטורגיה הטונאלית. לבסוף, המשימה הקשה מכולן, שירון שין חשבה בהתחלה לבלתי ניתנת לביצוע, התנועתיות התמידית של המקצבים והטמפו בסידרת התמונות החזותיות. הנקודה היא שהפרויקט, עצום בהיקפו, כולל את קריאת הטקסט התנ"כי בשפת המדינה בה "בריאת העולם" מבוצעת. התנ"ך תורגם לכמעט 700 שפות ודיאלקטים. משך הצליל של הטקסט בשפות שונות איננו מתאים למקור, לפעמים באופן ניכר. חשוב גם לקחת בחשבון את האינדיווידואליות של המנצח והתזמורת, וגם של הקורא, אשר מרגיש את הטמפו בדרכו האישית. מופע הוידאו מחושב בדקדקנות לכל קונצרט! ובכל קונצרט, הוא נשלט ידנית על ידי מפעיל מנוסה שמכיר את התסריט היטב.

בהיותו חלק אינטגרלי מצוות "בריאת העולם", הוידאו ארט של ירון שין ממלא תפקיד חשוב נוסף. זוהי הכללת מהות הקיום האנושי מתקופת התנ"ך ועד ימינו: תחילת כל הדברים, בריאת העולם, נפילת האדם, רצח הבל בידי קין, אסונות טבעיים וחברתיים… מה השתנה? העוונות? ייתכן שהסקרנות והרצון לידע, אפילו למרות האיסורים, כיום העוונות אינם החטא הגדול ביותר. זהו כנראה לא מקרה שהתפוח הנגוס היה ללוגו של חברת המחשבים הידועה אפל. קינאה? אינטרס עצמי? צמא לכח? מאבק קורע לב בין טוב לרע? מאפיינים טכניים של כלי הנשק? אך לא עצם מעשה הרצח. אין ספק, יריית האקדח של קיין מושכת תשומת לב. אז האם זהו קין התנ"כי? מופע הוידאו מתנהל במקביל לפרטיטורה, מה שמגביר את תפישת המוזיקה, ומוביל באופן בלתי רצוני למחשבות, ואפילו להערכה מחדש, הכל מחדד את המבט על הבעיות הנצחיות של האנושות.

עכשיו הבא ניתן את המקום ליוצר הפואמה הסימפונית "בריאת העולם" ברוך ברלינר. "הבחירה בשבעה חלקים עבור הפואמה איננה מקרית. החלק הראשון- בריאת העולם- הוא נושא נצחי, שאלת השאלות שתמיד עניינה, מעניינת, ותעניין את המוחות הטובים ביותר. על כן, חשבתי שיהיה נכון להתחיל את הפואמה מהיום הראשון של הבריאה, כשפוטנציאל הבריאה של האל היה מרוכז ובשיאו, וכל שלבי ההשגחה העליונה עמדו מלפנים, עד לתקופת קיומנו. החלק השני- בריאתם של אדם וחווה- מעמת אותנו עם העובדה שהאדם הוא נזר הבריאה. עולה דילמה פילוסופית: האם כל העולם נוצר עבור האדם? אלוהים נותן לאדם את הבחירה בין טוב לרע וקבע את היכולת לבחור מראש. בחרתי את התמה הזאת כמרכזית בחלקים הבאים. יצר הרע הוביל לחטא, והוא הוביל בתורו לעונש האלוהי, שמטרתו למנוע חטאים עתידיים. כמות החטא והעונשים עולה בין חלקי היצירה: נפילתם של אדם וחווה (בחלק השלישי), רצח אח (החלק הרביעי) והרס כלל היקום במבול (חלקים חמישי ושישי), משום ש"יצר האדם רע מנעוריו". אך למרות זאת, על פי התורה, אלוהים מציב את הקשת בענן כסמל לברית עם האדם (חלק שביעי) ונותן לנו את התקווה לזמנים טובים יותר. כאדם אופטימי, החלטתי לגמור את הפואמה בטון חיובי".

***
פרק מספר 1 "בריאת העולם". היום הראשון לבריאה. תחילת הפואמה היא במפץ קוסמי אדיר (חשוב לזכור את הגישה המדעית של המדען ברוך ברלינר להופעתו של כדור הארץ). והיצירה מנוגנת על רקע מדהים של ספר התנ"ך העצום, העולה ממעמקי החלל ומגלה את הטקסט הנצחי לעינינו.

המשפטים ההתחלתיים של שבעת החלקים של הפואמה, באופן פוליפוני, מכסים זה על זה, כאילו ממהרים, מנסים להרויח זמן כדי לזהות את אבני הדרך המרכזיות ואת הצמתים בתולדות האנושות. פוליפוניה מילולית גם היא משתקפת בוידאו. יצא מאוד מלכותי, מדהים! המחבר גורם לך להיות מעורב מיידית בהופעה, לחתוך מבעיות היומיום שלך, להיכנס לספר הפתוח ולטבול את עצמך בעולם של הדברים הנצחיים, הבלתי מתכלים.

קריין: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום: ורוח אלוהים מרחפת על פני המים". אלוהים יצר את העולם מתוך האין: יצירה מתוך הכלום. בפואמה, הצליל "תהום" מופיע באופן של רעם שנוצר על ידי טרמולו של הטימפני ברגיסטר נמוך מאוד ובפיאניסימו.

קריין: "ויאמר אלוהים יהי אור. ויהי אור". קרן אור חששנית וראשונה, מנסה לחתוך מבעד לחשיכה, מדליקה את האור בשקט ומיוצגת על ידי הקלרינטים והכינורות בפיאניסימו ברגיסטר הגבוה, ומייד מציירים את החלל בעזרתו של ריבוד רישום גוונים אשר מתחלק ללמעלה וללמטה. וישנה תהום עצומה וחסרת פנים ביניהם.

קריין: "וירא את האור כי טוב. ויפריד אלוהים בין האור ובין החושך". בחלק החמישי, שכבת הטקסטורה השלישית מתגלה, הנושא המרכזי מתגלה מתוך הבסים הכפולים, ועולה בכבדות מתוך החשכה, היא הלייטמוטיב של בריאת העולם. ובחלק השישי, השכבה הרביעית דלוקה: בחלקם של החליל והפיקולו, הקסילופון, הנבלים והפסנתר וברגיסטר הגבוה, מציצים מתוך נצנוצי האור "רסיסים של פיצוץ". הופעתו של התמאתיזם- הופעת עולמה של היצירה- הופעת החיים. הפיתוח המקביל של למעלה ולמטה מסמל את ההפרדה בין האור לחושך.

ישנם כל כך הרבה אירועים בעמוד הראשון של הפרטיטורה! זוהי ההקדמה. מעבירים עמוד. ההתרחשות מתחילה, יש בה ארבעה פרקים על פי עיקרון פיתוח הנושא. בראשון, הוויולות, הצ'לי והבסים הכפולים, שמופיעים עדיין עם טקסטורה לא גופנית, עם תנועה מקבילה של אקורד רבע אוקטבה איטית ורגועה על רקע קצב סינקופת טרמולו אוסטינטו של הטימפני והכינורות, אלו חושפים את הנושא הארכאי של בריאת העולם, הנושא המרכזי של היצירה. ומייד עולה קונפליקט: עוד נושא גדול של המחזור נכנס כאן- נושא ההרס, שנמצא בקונטקסט עם הנושא המרכזי (מוטיב קצר של ארבעה צלילים של שני שלישי מינור מחוברים על ידי רביעי עם מקצב עיקש וגוון חד לא פחות, ואוניסון של חליל, פיקולו ופסנתר).

אם לדבר מבחינה דרמטורגית, זוהי האקספוזיציה, אך באותו הזמן, זוהי כבר תחילתה של דרמה. שתי מערכות אינטנציונליות נוצרות מייד, הניגוד להן נמצא בדרמטורגיה של הפואמה הסימפונית. נושאי ספרת הבריאה מלודיים, מוארכים, דיאטוניים, רגועים ומאוזנים; אך נושאי ספרת ההרס זויתיים, עם מקצבים חדים (תיבות מנוקדות, סינקופות, טריולות, טכניקות פולי ריתמיות), אלמנטים כרומטיים, זזים ומוקטנים במרווחים גוברים, מלווים בספטאקורדים מוקטנים והרמוניות בלתי יציבות.

בחלק השני, הלייטמוטיב השני גדל, הוא מושלם על ידי משפט שני ומקבל צורה מוגמרת. בין שני המשפטים, תוך שהוא שובר את הנרטיב האפי, מוטיב ההרס מופיע, וגם ציטוט קצר אבל מזוהה בקלות מתוך הקונצ'רטו לשני כינורות ותזמורת ב רה במול של באך (אוניסון של חלילים וקסילופון). במשפט השני, הטהורות של הנושא של באך נשברת על ידי מוטיב ההרס (חצוצרות וטרומבונים). המשמעות של השימוש בציטוט הזה והשילוב הלא הרמוני שלה עם נושא ההרס יתגלה בחלק הרביעי של הפואמה- "קין והבל". בהצהרה השלישית, המתח גובר. דחיסה של הטקסטורה, רוויה בקול פנימי, הרחבת הטווח והפיתוח הדינמי המפותחים בהדרגה כדי למלא את החלל, נותנים מוחשיות לתמונה המוטמעת ביצירה של היקום. הפיסגה של החלק הראשון הוא טוטי מלא שמחה וחגיגי סול מאז'ור, המצהיר על האירוע העיקרי של היקום- הופעת האדם עלי אדמות, נזר הבריאה של האלוקות. כסמל של הגל הדינמי, נושא חדש של בריאת האדם מוצהר, בהיר ונלהב, כך אלוקים ברא את יציר כפיו.

אבל, אבוי! … עוד כאוס: האם אלו פעולותיהם ההרסניות של הקונפליקטים הרגשיים הבלתי פתירים בליבו של האדם? זהו המאבק שוב. לבסוף, הצהרה על נושא בריאת העולם בשיאה, הקונפליקט החיצוני המתפתח לפנימי. לאחר שצברו עוצמה ואנרגיה, שניהם נושאים מנוגדים הנשמעים פעמיים על ידי הקרנות וכלי מיתר מעל רקע של משפטים זועמים של כלי הנשיפה עץ הגבוהים, הנבל והפסנתר. הניסיון הראשון להילחם נגמר ללא הצלחה, הוא מוביל את המוטיב המנחה (הלייטמוטיב) להרס. אך השני, היכן שהנושא של הבריאה מחוזק, נתמך על ידי כלי הנשיפה מעץ, החצוצרות והפסנתר, נשמע כמו קווינטות מקבילות- ארכאיות במכוון- זכות, אך עוצמתיות, גורפות את המוטיב המנחה (לייטמוטיב) של הרס ומאשר את הניצחון הסופי של אור ובריאה. זהו הקלימקס השני, שאחריו מגיע קטע של שקט והארה. הקטע הראשון ממלא את מקום האוברטורה: הקונצפט המרכזי של היצירה מוצהר, התמונות העיקריות והקונפליקטים מצוירים, והנושאים העיקריים נחשפים.

את החלק השני מקדים אינטרלוד בפסנתר בז'אנר (סגנון) ה"קריאה עם מוזיקה". הטקסט מספר אודות היום השישי לבריאת העולם, על בריאת גן העדן והאדם. ההקדמה של שתי התיבות מלווה במילים "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.": משפט עולה בלי מלודיה שעדיין לא הופיעה הלחנתו ריתמית, טקסטואלית, הרמונית. ואז המלחין יוצר אדם מגוף חסר חיים, " וַיִּיצֶר " יוצר מלודיה- נפש אדם! (וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.(

פרק מספר 2 "אדם וחוה" הוא סצנת אהבה יפהייפיה, ריקוד אוהב שהוא נשגב באופן אלוהי ומלא תשוקה באופן ארצי. כל החלק מבוסס על פיתוח מוזיקלי של חלק אחד ביצירה. הריקוד צנוע, עדין ולירי ונוגע בנושא האהבה, ייתכן שזהו החלק היפה ביותר ביצירה משום שהאהבה היא הדבר הנפלא ביותר שהאל נתן לאדם. ברוך ברלינר בוחר אהבה במקצב הוואלס כבסיס הז'אנרי של החלק השני, המחבר שני ז'אנרים מוזיקליים על נושא האהבה. היא אחת לשניים, ועל כן מלודיה יחידה מאחדת את התמונות של אדם וחווה. הפרסוניפיקציה של הדמויות קורית משום שינויי הגוון: הסאונד של כלי הנשיפה המקושר עם אדם, והסולו לכינור שמתעופף בענן שמיימי המקושר לדמותה של חווה אם כל חי.
בהתבסס על תפוצת הטקסט, אנו מניחים שכוונת המחבר בחלק הזה היתה שונה: אלוהים יוצר את האדם מתוך אהבה אליו, הוא נזר הבריאה, ואז המנגינה מלאת נשמה הזאת מתייחסת למצבו הרגשי של הבורא. יותר מכך, זוהי טרנספורמציה מונותמטית של בריאת האדם מהפרק הראשון. זהו חלק חושני, פשוט באופן גאוני, ואנושי!

האינטרלוד השני מחולק לשני חלקים. החלק הראשון, גומר את החלק הקודם ביצירה, הוא נותן זמן להבין את תוכנו ולהישאר קצת יותר זמן במצב הרוח המבורך והתמים של האנשים הראשונים. והטקסט כבר מספר לנו על העונש, ובחלק השני הנושא של הגירוש מגן העדן מופיע. הקטע האחרון של המלודיה היורדת בפסנתר ציורי, זהו היפוך של החלק הראשון מהאינטרלוד: "כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃".

חלק 3 "הגירוש מגן העדן". אופי ההתפתחות המוזיקלית של החלק השלישי מתגלה ממילים מלאות רגש ועד לגינוי דרמטי, עד לשיא שמופיע עם המוטיב יום הדין הימי ביניימי (Dies irae, The Day of Wrath) שמסמלים את כעסו של האל שמחריב את גן העדן האידילי של אנשי בראשית.

חלקו הראשון של הפרק לא בישר את בשורת הגורל. שוב, כישרונו המלודי של המלחין עוזר לו ליצור סאונד ערב לאוזן, ואתם יכולים ליהנות מהנעימה המתארכת של הויולה וההמשכיות הרגשית שלה במשפט השני: האבובים Oboe)) מצטרפים, ואז החלילים נושפים איתם קינה ברוח. רק בדיעבד אנו מבינים כי זו מלודיה יפה המבוססת על האינטונציה של דיאס אירה (השתלטותו המוחלטת של המלחין על טכניקת המונותמתיזם!). דינמיות והתפתחות מושגות ביצירה בדרכים שונות, אך המרכזית ביניהן היא דחיסה של אמירות עוקבות, עד לתיבה אחת בקלימקס.

חלק 4 "קין והבל". בפנייה לנושאים מיתולוגיים, מלחינים דגולים נגעו לא רק בנושאים נצחיים, אלא גם בבעיות ההווה. פילוסופיית הטוב והרוע, הקונפליקטים בהם שרוי היקום, מלחמות בין אחים, כאב וסבל אנושיים, טרגדיות של עמים שלמים- אז אתם יכולים כבר להבין מהו תוכנו של החלק הרביעי, הגדול ביותר בפואמה, מעין מחזור בתוך מחזור. הוא נפתח בהקדמה, שהמטרה העיקרית שלה היא להיות מעין רקע לטקסט הקריין. אך לא רק זה. קריין: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן". ושוב קונפליקט בו-זמני: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד" יצירה, "קַיִן" הרס. זהו הקונפליקט הזה שהוא הבסיס להתפתחות המוזיקלית של החלק הרביעי כולו. בהקדמה זו, כמו בחלק הראשון, התזמור מחולק ל"למעלה" ול"למטה": מספר גליסאנדו בטימפני, רעש קהה של באסים כפולים בטמפו האיטי ובדינמיות שקטה- ואז קסילופון ברגיסטר העליון, שמתחיל ליצור גוון שלישי ועוקצני- מוטיב של פיתויים שטניים, גרסה על נושא ההרס.

היצירה ההדרגטית של נושאים ביצירה והאוירה המוזיקלית הכללית גם הם זהים לחלק הראשון. האינטונציה של נושא בריאת העולם הופיעה בסיפור הלידה של הבל. במילים "וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" , הצ'לים והבסים הכפולים מנגנים את המרווח "השטני" טריטון. על כן, אנו יכולים לדבר על קשר תמאטי ופיגורטיבי עם החלק הראשון, שמהווה מעין גורם מאחד לכל היצירה. החלק המרכזי מתחיל עם עימות אנכי. קריין: " הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ." לאדם זכות הבחירה! המאבק הנפשי והחיפוש אחר פיתרון ממשיך לאורך הפרק. המלחין בוחר את הצורה העתיקה של הבאסו אוסטינטו, מה שמאפשר ניצול עמוק ורב צדדי של הצללים העדינים ביותר בחוויה הרגשית של הדמויות. גרסאות מלודיות צובעות את הנושא בארבעה באסים, מגלות צדדים חדשים של המבעים הרגשיים. בנוסף לסוגי הבנייה השונים, חלק גדול מהיצירה מחזיק יחד על ידי דרמטורגיית הגל: שלושת הגלים הראשונים הם של קונפליקט מתגבר, כל אחד מהם נגמר ביותר אינטנסיביות ומוביל לקלימאקס דרמטי של כח רגשי עצום; והאחרון מביניהם, לקלימקס הכללי והתרת הסבך של הדרמה הכלית.

קריין: "וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ׃". יריה ותדהמה לאחריה. שקט. המוזיקה נחתכת. העולם התמוטט. האינטונציות המעוותות של ההקדמה, הטריטון הזהה של קין הכועס, אלו מתחילים להוציא אותנו מערפול החושים. ואז יש ריבוד מרקמים עם הרמוניה מלאה של שכבות, חזרה משונה של צ'לואים ובסים כפולים, כרומטיסמים שונים של הקלרינט והחליל, נגינות משונות של החליל, הרס הטונליות, המלודיה והקצב. נפילת האדם השנייה הורסת את ההרמוניה של היקום. הנושא של ההרס נשמע עם המילים "וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ׃" (קללת הרס היחסים בין האדם לאל. אוניסון רב קולי נשמע בתו סי, כהבנה פתאומית של קללה, כזו שצנחה למצב של פחת ושל בלבול. וואריאציות של באס אוסטינטו חוזרות וממשיכות את ההתפתחות המופרעת. יש מתח גדול, כל נושאי "ספירת ההרס" קשורים זה בזה. הקלימאקס הארוך מבוסס על ציטוט מהקונצ'רטו של באך לשני כינורות, שנשמע בפעם הראשונה בחלקה הראשון של הפואמה הסימפונית. מחברתה ספר למדה את המפתח הפותח את הציטוט מהשיחות עם ברוך ברלינר. יואהן סבסטיאן באך הוא המלחין האהוב על ברוך ברלינר, סמל לאמנות ההלחנה, המבנה הרציונלי של היקום, מאמין נוצרי, וליריציסט גדול באותו הזמן, הומניסט ענק, שרומם את האדם ואת מהותו האלוקית, והשתמש בכל גאונותו היצירתית כדי לפאר את ההרמוניה הקוסמית של אדם ואל. גרמניה היא לב עמודי התווך של המדע, התרבות והחינוך, הפילוסופיה, הספרות והאמנות, אלו שהביאו לעולם את באך ואת בטהובן, גתה ושילר, את קאנט ואת הגל… כיצד ייתכן שאותה ארץ גדולה יצרה כזה רוע שורשי כמו הפשיזם? השאלה, על פי ברוך ברלינר, מענה אותו כל חייו. ואלו אינן מחשבות מופשטות. השוביניזם והאנטישמיות הגרמניים של שנות השלושים המאוחרות של המאה העשרים השפיעו ישירות על משפחתו, שנאלצה לעזוב את ברלין בשנת 1937 ולברוח לפלסטין כדי לשמור על חייהם. הנאצים רצחו את כל קרוביו של המלחין שנשארו באירופה. מה קורה כאן? מדוע אח נלחם באחיו? מדוע עם קם להרוג עם אחר? מדוע הרסו הגרמנים את היהודים ואת הסלאבים?

ההתפתחות המהירה של הנושא של באך נפרדת עם ההתפתחות הכללית של החלק המוזיקלי כולו- כמעט ציטוט של נושא הפלישה מסימפוניה מספר 7 של שוסטקוביץ' בשם "לנינגראד", כסמל של עויינות, מלחמה, רצח, ורוע עולמי. בסוף, כל ההמולה שוכחת: הרס מוחלט, הרמוניית העולם נהרסה; תהלוכה מרושעת עוזבת את המקום הזה.

מספר 5 "נח". החלק החמישי של הפואמה נקרא "נח". הטקסט הארוך למדי של הקריין מספר את סיפורו של האדם היחיד שאלוהים אוהב שאיננו טבוע בחטאים. באשר למוזיקה, אין זה פורטרט של איש צדיק ולא סיפור אודותיו. התמה המתאבלת, הטראגית, המלאה בסבל, מגלמת את הרגשות הקשים של האל, את אכזבתו מהאדם יציר כפיו: "וַיַּ֣רְא יְהוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם׃ ו וַיִּנָּ֣חֶם יְהוָ֔ה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ"
כבסיס סגנוני של המוזיקה בחלק החמישי, המלחין בוחר בריקוד מתאבל של הפסקליה ((Passacaglia ובהתאם, צורת הוואריאציה של Basso ostinato, כמו בחלק הקודם. מעבר לכך, בוואריאציה השניה עם המילים "וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם:", ואז שורת הבאס מ"קין", החוזרת שוב ושוב בחצאי טונים, הנשמעת עם נושא ההרס, המתמידה ומכריחה את האדם ללמוד את שיעורו: חטא האדם לא יכופר ללא עונש.

נושא האבל המרכזי הוא ציטוט מוזיקלי מהאלגרטו בסימפוניה מספר 7 של בטהובן, שאיננו מדוייק, אך מצייר בקווים כלליים את המאפיינים המלודיים הבהירים של הפסקליה המפורסמת בקלאסיקה הוינאית. הנושא בעל שמונה התיבות מוגש אחרי הקדמה קצרה, שם בתפקיד הפעמונים, הנבל והפסנתר אפשר לשמוע את טפטופיו של מבול עתידי, או את דמעותיו של האל, שמאוחר יותר יהפכו לשכבה טקסטואלית של וואריאציות. בוואריאציה השלישית, מצב הרוח הלירי והאבל מוגברים על ידי מלודיית האבלות של החצוצרה, שתחזור בחלק האחרון ובטיפוס מעלה. הוואריאציה הרביעית מכילה בתוכה חטא באופן גרוטסקי: סולו של הוויולה נושא עמו את אחד מהנושאים של ספרת ההרס עם מקצב של טנגו מלא תשוקה וטראנס. בחלק החמישי, הנושא הראשי המנוגן בקרן מתנגש עם מקצב הטנגו המתמשך. הניגוד של השניים מוביל להרס. ובוואריאציה השישית, אין נושא מספרת ההרס, למרות שהמילים של הקריין נראות כרומזות את צלילו (וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃ ). המצב הפנימי יוצא אל החזית: עצבות, חרטה עמוקה, טרגדיית אנוש. אך המקצב היציב של תוף הסנר (Snare drum) מתחיל לספור את הזמן ההולך ואוזל…

אחרי הואריאציה השביעית, מתחיל טיפוס כלפי מעלה. אחרי התשיעית, כל הרכיבים של ההתפתחות הקודמת מעורבבים בקונטרפונקט בוהק. כינורות וויולות מובילים את תמת האבל. פעמונים, נבל ופסנתר מנגנים את הדמעות. חצוצרות וקרנות יער מנגנים את מלודיית הלמנטוז מהוואריאציה השלישית הרועשת באופן נואש. כלי העץ ברגיסטר הגבוה מנגנים את הנושא של באך. שאר הכלים סופרים את דקות החיים האחרונות באוסטינטו (Ostinato) דופק וקיצבי. וכל הסאונד הקונפליקטואלי והמהדהד מופרע על ידי הלייטמוטיב של הרס שנשמע פה בפעם האחרונה. כלי הנשיפה מפסיקים לנגן בפתאומיות. מנגינה נמסה. מינור. דימינואנדו נחלש. טיפות. חוסר תקווה. ועזיבה.

מדוע ציטוט מהפסקליה של הסימפוניה מספר שבע היא זו שמשתמש בה ברוך ברלינר ביצירה? שאלה זו נשאלה על ידי המחבר השותף בפרוייקט, נחום סלוצקר. היה זה הוא שהציע להשתמש במשפט. לפי גרסתו, הוא אהב את הסימפוניה הזו מילדות ותמיד השתחווה מול גאונותו של בטהובן, מול כוח השפעת המוזיקה שלו הגדול כל כך, שלעולם אינו אוזל, השייך לנצח. עומק המחשבה והפשטות המדהימה של המוזיקה הגאונית הזו מדהימים גם הם. המחברים מנסים לדחוף את הקהל למחשבה רצינית על אמנות המוזיקה ודרכי הפיתוח שלה. הם, כמו מוזיקאים רבים, מאוד מודאגים ממצבה הנוכחי של המוזיקה, כשאמנות קלאסית מקורית מוחלפת על ידי נטיות מודרניסטיות חדשות, המצאות מכל מיני סוגים של טכניקות קומפוזיציה, מערכות מלאכותיות, קסם המספרים, גרפים וספירלות, דרכים בלתי צפויות ובלתי מוכרות של הפקת צליל, כלי נגינה שנוצרו במיוחד וכדומה. מלחינים מודרניים רבים, המונעים על ידי התשוקה להיות יוצאי דופן בכל מחיר, שוכחים לעתים קרובות את מטרת המוזיקה בחיפושיהם שלא יודעים שובע אחרי אמצעים חדשניים. הנה הקרדו האסתטי של מחברי הפרוייקט: מוזיקה היא מתנת אלוהים. המלודיה היא נשמת המוזיקה. בלי מלודיה אין מוזיקה אמתית. העדרה אינו יכול להיות מוחלף על ידי הטכניקות המיוחדות של הלחנת מוזיקה מורכבות ככל שיהיו. בשביל מי נוצרו ההמצאות האלו? המלודיה נושאת עמה משמעות ויצירה, בעוד קקופוניה היא השמדת המוזיקה. המוזיקאים עצמם מבצעים מוזיקה כזאת בקושי ורק מתוך צורך. מי מקשיב למוזיקה כזאת? האם מלחינים כותבים לעצמם או אחד לשני? הם מארגנים תחרויות ונותנים פרסים. מהו עתידן של יצירות כאלה? מי, היכן ומתי הן מבוצעות? מי מאזינים להן? זוכר אותן? מדבר אודותיהן? הפונקציה ההדוניסטית של יצירות האמנות היא המרכזית שבהן. היצירות המורכבות והמוצלחות ביותר מבין הפוגות של י.ס. באך הן גאוניות ונצחיות משום שהן מלודיות ומכילות דימוי אמנותי. זוהי הסיבה ליצירת אמנות;זוהי משמעות האמנות. המבנה אינו יכול להיות המשמעות שביצירת מוזיקה אלא רק המסגרת. המסר אינו יכול להיות אמצעי טכני. במקום יצירת אמנות יצא לך במקרה כזה תפריט ללמידת האמצעי הטכני. כמובן, היקום אינו מכתיב מלודיות יפות לכולם. אך המלודיסטים הגדולים נשארים טבועים בהיסטוריה לנצח.

ברוך ברלינר מנגיד טכניקה הזרה למוזיקה עם מלודיה פשוטה, מובנת לכל אדם (אך כזו שאינה וולגרית או טריוויאלית!) שנוגעת במיתרי הנפש האנושית ומביאה אדם להיות קרוב יותר לביטוי היופי בכל דבר. ולבסוף, לאלוהים. הוא מדבר עם התנ"ך בשפה פשוטה וברורה.
מדוע מחברי הפרוייקט נגעו בנושא החשוב ביותר בעניין מטרת המוזיקה בחלק הזה? הבה ננסה לחשוב על כך. ברלינר רואה בהרס המלודיה את הרס המוזיקה עצמה ומשווה אותו להרס החיים, עם המבול של נוח. ברלינר בחלק הזה של הפואמה הסימפונית, כמו נח, מאמין ומסור לאלוהים, מצהיר על נאמנותו למלודיה. והפסקליה מסימפוניה מספר 7 שהולחנה בידי בטהובן משמשת ביצירה כסמל של אמנות אמתית, נצחית ובלתי מתכלה, כמו התנ"ך.

מספר 6 "המבול". בהתבסס על העלילה, החלק השישי הוא המשך ישיר של החלק החמישי. עם זאת, הפונקציה של הפואמה הסימפונית ככלל יכול להיות מוגדר כסיכום דינמי במושגים של דרמטורגיה מוזיקלית. הקשת התמטית, הנוכחת ביצירה מחלקה הראשון, תורמת לא רק מבחינה מבנית אלא גם מבחינה דרמטורגית ליושרה של היצירה כולה. לפני סופה של ההיסטוריה האנושית, המלחין נזכר בתחילתה, וגורם לנו לחשוב על סיבות לתקוות בלתי ממומשות, ציפיות לא ריאליסטיות מהיקום וגן העדן האבוד שניתן לאדם. האפיזודות האפיות, הדרמטיות, הדקורטיביות והציוריות מתחלפות בחלק זה שהוא צבעוני ואילוסטרטיבי ביותר.

המבוא זהה למבוא של החלק הראשון. בקונטקסט של העלילה, נושאים מסויימים מפורשים מחדש. למשל, רסיסים של אור מקושרים עכשיו עם טיפות של גשם, ומהן נושא המבול מורכב. הלייטמוטיב של בריאת העולם הוא הפרק הראשון המקושר עם הקשת של נוח, זהו עניין הגיוני לגמרי, משום שזוהי תחילת לידתם של חיים חדשים על הארץ. זה נשמע רגוע, עם איטיות אפית, סולו צ'לו בגון בהיר ובטוח בעצמו, חם ועמוק (במקור נושא שהיה בסולם מינורי נשמע פה בסול מאז'ור). כאן מוזכרת בריאת האדם בפעם האחרונה: המוטיב הראשוני של החלק השני (בנושא בריאתם של אדם וחווה) מופיע פעמיים, מנוגן על ידי חלילים, ואז על ידי קלרינטים בפיאניסימו, בהתחלה במאז'ור ואז במינור: "וַיִּגְוַ֞ע כָּל־בָּשָׂ֣ר"… שלוש אפיזודות מרכזיות מציירות סצנה של אפוקליפסה. הן דחוסות ועוצמתיות; דרמה ואקספרסיביות מותכים כאן יחדיו. צעדיו השקטים של המות מגיעים אליהם, פיציקטו של צ'לו ובאסים מכפילים אחד את השני: "וַיִּגְוַ֞ע כָּל־בָּשָׂ֣ר ׀ הָרֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ בָּע֤וֹף וּבַבְּהֵמָה֙ וּבַ֣חַיָּ֔ה וּבְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ וְכֹ֖ל הָאָדָֽם׃ כב כֹּ֡ל אֲשֶׁר֩ נִשְׁמַת־ר֨וּחַ חַיִּ֜ים בְּאַפָּ֗יו מִכֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בֶּחָֽרָבָ֖ה מֵֽתוּ׃". ואז כבריצה מהירה, ריכוז של אנרגיה, והדומיננטיות הבלתי מתחלקת של נושא ההרס, ריקוד המוות, הסוחף בדרכו כל נפש חי. פוליריתמים, תנועה רב כיוונית, פרגמנטים מרצדים של מוטיב, עטים לעבר התהום הגיהינומית (פה מגיע הד של קטסטרופת פסגה מקין) העברה של התרוצצות מומחשת, בלבול, צעקות נואשות, בכי של אימה. פסגתו של הרס היקום בסאונד אקספרסיבי בחלק השלישי. יכולתם המדהימה בהתגלמותם של המים כאלמנט המציף בקול קשוח ושוטף את כל הדברים החיים לתוך התהום, הדבר ניתן להשוואה רק עם יצירותיו של צייר הים איבזובסקי ו"מלחין הים" רימסקי קורסקוב! נחשולים ענקיים של מים מצוירים באוברטורה: מעברים גליים של חלילים, קלרינטים ומיתרים, גליסנדו של נבל בטווח כה רחב עד שהוא בלתי ניתן לדמיון, נסחף לשום מקום. ה"דיסאוריאנטציה" של המבול נוצרת על ידי צורה של טונים שלמים, המרוקנים מנטיות הרמוניות. אפשר גם לחשוב על גל זמני שמאחד את כל החלק: טיפות מים, גשם, מים שמגיעים, ספיגה על ידי הארץ (על קו רכס של גל), וירידת המים, המוצגים בעזרתם של חלילים, נבל, פסנתר ומיתרים רועדים הגולשים, נוקשים ונעלמים לאיתם. הנושא החוזר של קשת הברית מסמל את גאולתו של נח. הסיכום של הפרק הראשון נושא עמו שינוי קטן אחד, אך משמעותי בהשוואה להצהרה של האקספוזיציה: ההצהרה השניה של המוטיב של בריאת האדם, שבתחילה נשמע כמו אמירת להתראות, מנוגנת בסולם מג'ורי עכשיו, והכי חשוב, בפניה אל האל הכל יכול. היא מנוגנת כלפי מעלה, לכיוון של לידה מחדש (ַיִשָּׁ֧אֶר אַךְ־נֹ֛חַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה׃) בעקבות זאת, נגינת הנבל מביעה עמה את הקשת בענן.

מספר 7 "אות הקשת בענן". קריין: "וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהֹוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל | הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּה֔וֹר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ: {כא} וַיָּ֣רַח יְהֹוָה֘ אֶת-רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ ". איחודם של האלמנטים התמונתיים האקספרסיביים מספקים שוב לקהל את ההזדמנות ליהנות מהנושא המלודי היפה במיוחד ולקרוא את היצירה מתווים בו בזמן. לאחר הסופה ההרסנית של החלק הקודם, הארה מבורכת מגיעה: דו מאז'ור, א-טונליות, נבל ופסנתר שיש בהם מוטיבים גרפיים שמתארים את החלל ואת האור המוטל משמים לארץ, זוהי תמת הקשת בענן שמופיעה כאן להזכיר לנו. האינטונציה הטרטיאנית העולה מהדרגה השלישית וחמישית בסופו של כל מוטיב, כביכול, נושאת עמה את הארומה למעלה. חלילים עם קלרינטים מהדהדים את הקריין, שמקריא את הטקסט, שמשמעותו מחילה: "וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-לִבּ֗וֹ לֹא-אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת-הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָֽאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא-אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת-כָּל-חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי" . המלחין איננו מפספס את הפרטים: עם המילים " כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:", ניכרת ירידה כלפי מטה במלודיה עם צלילים של אקורד שביעי מוקטן, אך המשפט מסתיים באותו שלישי היורד למטה. הצמיחה ההדרגתית של הטקסטורה מסמלת את הלידה של חיים חדשים, יצירתו של עולם חדש, בהיר ויפה. מול הרקע של תמת הקשת בענן, החצוצרה, נתמכת על ידי הצ'לו, שרה שיר פשוט וטבעי, כמו הטבע בעצמו, מלודיה שבה האינטונציה של כל התמות הליריות של הפואמה הסימפונית מוכללות.

בין ההופעות של וואריאנטים שונים על הנושא, הרעיון המוזיקלי המרכזי של הפואמה הסימפונית, הלייטמוטיב של בריאת העולם, מנוגן על ידי מיתרים ופסנתר, נשמע בפעם האחרונה באופן ברור, קל, ומוסתר. הנה היא, קשתו של האל הכל יכול- הרמוניית היקום, האיחוד של אדם עם הטבע האלוהי המשלים אותו.

***

ברוך ברלינר הוא מתמטיקאי, אמן ופילוסוף שמבין את האירועים ואת סיפורי תולדות האנושות והמודרנה, יוצר את עולמו ביצירותיו וחולק את השקפותיו, מחשבותיו, ורגשותיו עם אנשים. הוא גם אדם דתי ביותר, משורר ומלחין- יוצרה של מוזיקה, שירים בכתב, נוסחאות, רעיונות, הוא מאחד באופן הרמוני את הרוחני ואת החוויה הנתפשת, מטיף באמנותו את הטוב ואת הרציונלי שבסדר הקיום, מפריד אור מחושך, דוחה שינאה וקינאה, מהלל את האהבה השולטת בכל.

מרינה פלאזינסקאיה בשביל האתר belcanto.ru