'הכתובת על הקיר' – 'מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין'

ביום שישי, 26 בינואר 2024, ערב יום השואה הבינלאומי, אירח סינמטק תל-אביב את הבכורה הישראלית של הסרט 'הכתובת על הקיר' של הבמאי האוקראיני סרגיי קרוצנקו עם השחקן אלכס אנסקי בתפקיד הראשי. בדברי הפתיחה אנסקי ציטט את השאלות שהסרט מעלה כמו:
מי אנחנו? מדוע אנו רוצחים איש את אחיו משחר קיומנו?
מי אני, קין או הבל? זו שאלת השאלות ואנחנו חייבים לבחור לאן אנו הולכים!
הוא דיבר בכנות ובצורה משכנעת – כשחקן וכפילוסוף.

מי אנחנו? השאלה הזו תמיד רלוונטית. גם בימינו שאלה זו אקטואלית ביותר. הסרט המוקדש לטרגדיית באבי יאר – מציג את השאלות, אך לא נותן תשובות, כי הן תלויות במצפון של כל בן-אנוש.
'מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין'- מילים אלה הופיעו על קיר ארמונו של המלך הבבלי בלשאצר במהלך משתה שערך, זמן קצר לפני נפילת ארצו בידי כורש מלך פרס. מילים אלה העסיקו את חכמי בבל, שלא מצאו הסבר. דניאל הנביא נחלץ לעזרתם והשכיל להסביר:
מֶנֶה – ה' מנה את מלכותך ושם לה קץ, תְּקֵל – נשקלת במאזניים ונמצאת חסר.

וּפַרְסִין – ממלכתך תחולק ותינתן לפרסים ולמדים. באנגלית, הביטוי המקראי "הכתובת על הקיר" משמש לציון קטסטרופה מתקרבת, והאסון אכן הגיע – ויותר מפעם אחת.
כל פעם הכתובת מופיעה שוב על הקיר, החכמים מסיקים את מסקנותיהם, והאנשים שיודעים מה קרה, למרות זאת הם בוחרים לא לזכור ולא להסיק מסקנות.
סרט קולנוע זה לא שייך לסרטים להם אנו רגילים. מדובר בקולאז' קולנועי המשקף קטעי הרהורים מצולמים ודיוניים דוקומנטריים, בהם מסופרת הטרגדיה המשתקפת דרך זיכרונות עכשוויים.
הדמויות בסרט, מייצגות קבוצות חברתיות, ולכן הן חסרות שם, ורק דמות אחת יוצאת דופן נושאת שם וזה החייל הגרמני האנס, האינדיבידואליסט, שבמהלך הסרט חושב, זוכר, ואוהב. ככלל, לא מדובר בסרט טיפוסי, לא בקולנוע קלאסי או אוונגרדי, ולמרות עובדה זו, הסרט "הכתובת על הקיר" זכה להשתתף ב-16 פסטיבלי קולנוע בינלאומיים.

הסרט משקף מבט עכשיוי על אירועים שהתרחשו בספטמבר 1941 ביער באבי יאר שבקייב, – ומספר אודותיהם בשפה קולנועית דוקומנטרית ואמנותית, בשילוב מוזיקה ושירה.
נחום סלוצקר מפיק "הכתובת על הקיר", ברוך ברלינר המלחין הישראלי המפורסם, שהמוזיקה שלו נשמעת בסרט, ואלכס אנסקי השחקן, דיברו על נקודת המבט המוסרית בדברי הפתיחה שלהם לסרט. אגב, לדעתי, כמה מהצילומים החזקים של הסרט הם אלו שבהם מככבים נחום סלוצקר, חמוטל אנסקי ז"ל, אשתו של אלכס אנסקי, ברוך ברלינר ואשתו רוחמה המופיעים כניצבים בקבוצת יהודים שמובלים למותם באתר בבאבי יאר.

סרגיי קרוצנקו, הבמאי המבריק, המפיק, המעבד, המשורר והמלחין המחונן שיצר את הסרט הישראלי-אוקראיני, נפטר בקייב בגיל 55 לפני כשנה וחצי, זמן קצר לאחר שסיים את העבודה על הסרט, והוא אחד היוצרים השותפים של פרויקט ה"כתובת על הקיר" שהסרט הוא חלקסרגיי קרוצנקו, הבמאי המבריק, המפיק, המעבד, המשורר והמלחין המחונן שיצר את הסרט הישראלי-אוקראיני, נפטר בקייב בגיל 55 לפני כשנה וחצי, זמן קצר לאחר שסיים את
העבודה על הסרט, והוא אחד היוצרים השותפים של פרויקט ה"כתובת על הקיר" שהסרט הוא חלק ממנו: theaddressonthewall.net
סרגיי קרוצנקו שיתף אותנו במחשבותיו:
"הסרט הוא ניסיון להעביר אירועים היסטוריים מנקודת המבט של עד, ושיתוף הצופה
בהרהורים פילוסופיים על טבען הנצחי של השנאה והאלימות. למעשה, מה שקרה בבאבי-
יאר, קורה באופן קבוע בעולם המודרני ויכול לקרות בקנה מידה עולמי בכל רגע. שאלה
נוספת שעולה היא האלימות הקיימת בימינו באמצעות מנגנונים מתוחכמים יותר. בסרט
אני מעלה את המחשבה את השאלה כיצד אנשים יכולים להגיע לדבר הגרוע ביותר –
להרוג את בני מינם. זה בדיוק מה שקרה בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר
רואי חשבון, רופאים, מוזיקאים ומורים הפכו פתאום לרוצחים. יחד עם זאת, הם לא
הפסיקו להיות הורים אוהבים, ועל כך יש עדויות מתועדות רבות. איך שני ניגודים אלה
חיים יחד באדם אחד, מה המנגנון המאפשר תופעה זו? שאלות אלה עולות בסרט שלפנינו.
הסרט הזה קודם כל מנציח סמלים, לכן הוא צולם סמוך ליער באבי יאר, מקום הידוע
לשמצה, אך כבמאי רציתי קודם כל לתאר את הרגשות של אנשים שמצאו את עצמם
בסביבה הנוראה ההיא, לשתף את הצופים, אפילו לזמן קצר, באירועים, וחשוב מכך
לאפשר לצופה מקום לעבד את התחושה שלו, את המחשבות שלו, ואת המסקנות שלו.
טרגדיה המונית היא תמיד מסה עצומה של טרגדיות בודדות. לדעתי הטרגדיה של התליין
או הבוגד יכולה להיות גרועה יותר מהטרגדיה של הקורבן עצמו. אמנם זה נשמע לא
הגיוני, אך במציאות, חייו ומותו של התליין הם חסרי משמעות, בניגוד לחייו ולמותו של
הקורבן. לדעתי מדובר בסתירה שהפרויקט והסרט שלנו עוסקים בה.
האין זה מוזר שבתנ"ך, קין, האדם הראשון שנולד עלי אדמות, המעשה הראשון שעשה, היה להרוג את אחיו הבל? מאז, ההרג לא מפסיק ליום אחד. מה שהשתנה הם אמצעי ההרג, כלי הנשק שהופכים לקטלניים יותר ויותר, וכך גם מרוץ החימוש הבלתי הגיוני, המאפשר לבני האדם להשמיד את כדור הארץ".

ברחבי העיר נפוצו שמועות שונות, ביניהן שהיהודים עומדים להישלח לארץ-ישראל, ולכן רבים החליטו להגיע.
בשנת 1966 כתב הסופר אנטולי קוזנצוב רומן תיעודי בשם "באבי יאר", שתאר את אירועי 1941 על פי זיכרונות מילדותו. בשנת 2009 החליטו להנציח את הסופר ואת המאורע באנדרטה שהוקמה ליד הבית בו התגורר קוזנצוב וליד בית-הספר בו לימדה אמו. אלכס אנסקי נעמד ליד האנדרטה וקרא את הפקודה הכתובה על הקיר והביט בפסל שעיצב הפסל האוקראיני ולדימיר ז'ורוול. האנדרטה הוקמה בזכות תורם אנונימי.
לצד השלט שנכתב באוקראינית ובגרמנית (במקור ההודעה נכתבה גם ברוסית), נכתב המשפט:
כדי למנוע מהעבר לחזור על עצמו, מצא את האומץ להסתכל לעבר בעיניים, כל האמת
נמצאת ברומן-מסמך "באבי יאר" של אנטולי קוזנצוב (1929-1979) שהיה עד ראייה לאירוע. מי ייתן שאירוע זה יעבור מהעולם ולא יקרה שוב.
שלט זה הוא העילה ליצירת הסרט, אך לצערנו העבר חוזר על עצמו שוב ושוב, וכנראה גם לא ישתנה עד שטבע האדם ישתנה, דבר שספק אם יקרה.
כפי שכבר צויין, השחקן היחיד שמשתתף בסרט הוא השחקן ומנחה הטלוויזיה הישראלי המפורסם והפופולרי אלכס אנסקי. לזכותו ניסיון יצירתי של יותר מחצי יובל, ובמידה מסוימת הוא הפך לסמלה של ישראל, שכן כמה דורות של ישראלים למדו עברית בזכות שיעורי העברית שלו בטלוויזיה וברדיו. אלכס חכם להפליא, הוא עדיין מופתע, דואג, מפגין אמפתיה ומזדהה. מאחר שמטרת הסרט היא ליצור אמפתיה, אלכס משיג אותה בצורה מושלמת.
אנסקי והבמאי, מהרהרים על הבל וקין, מחפשים תשובות, אך אינם מצליחים למצוא אף תשובה, והעובדה הזו שאין תשובה עוברת לצופה בצורה מושלמת.
סרט זה הוא לא סרט במובן המקובל של המילה אלא דימויים על המסך שמגולמים בשירה ובמוזיקה. בפס הקול של הסרט משולבים הסימפוניה ה-7 של בטהובן והמוזיקה "קין והבל" של המלחין הישראלי המפורסם ברוך ברלינר. הסרט מסתיים באפילוג בו ברוך ברלינר שר את התפילה "אל מלא רחמים" המוקדשת לקורבנות השואה.

על הסרט בעברית: www.cinema.co.il

טקסט – מאשה חיניץ'. מקור תמונה – אנדרטת אנטולי קוזנצוב – ויקיפדיה (wikipedia.org)
תמונות סצנות מהסרט – באדיבות מפיק הסרט נחום סלוצק

מָקוֹר: www.israelculture.info