חשיפת הטרגדיה: 'הכתובת על הקיר' שופכת אור על שואת באבי יאר

בלב קייב, היכן שעומדים כיום רחובות מודרניים, מהדהדים הדים של עבר טרגי דרך הנרטיב המצמרר של 'הכתובת על הקיר'. הסרט הנוקב הזה, בבימויו של סרגיי קרוצנקו, חוקר את דפי ההיסטוריה הנסתרים, חושף את זוועות הטבח בבאבי יאר שהתרחש לפני 75 שנה. בעוד השחקן והמגיש הישראלי אלכס אנסקי חוקר את ההיסטוריה של יהודי אוקראינה, הסרט הופך לעדות רבת עוצמה לחוסן הרוח האנושית ולתזכורת חדה להשלכות של שנאה בלתי מבוקרת.
ראשיתו של הסרט טמונה בקונצרט זיכרון לטרגדיית באבי יאר, בו אנסקי, המשמש כקריין, מקריא פסוקים מקראיים מ'קין והבל'. פסוקים אלה מצאו תהודה רבה בשיר הסימפוני 'בראשית' מאת המלחין הישראלי ברוך ברלינר. הקונצרט הזה זירז את 'הכתובת על הקיר' ושוזר יחד חוטי היסטוריה, מוזיקה ונרטיבים אישיים.
הסרט מציג בפנינו דמויות שונות, כל אחת מוזמנת למלחמה ולנרטיב של הסרט בנסיבות שונות. חייל גרמני בשם הנס, שגויס בחוסר רצון לצבא הנאצי, הופך למוקד עימות של אכזריות המלחמה עם הרגשות העדינים והתמימים שהוא מעניק לנערה יהודייה צעירה. דרך הסיפור שלהם, הסרט מעלה שאלות עמוקות על הטבע האנושי והפוטנציאל של אנשים רגילים להפוך למפלצות בהשפעת מלחמה ושנאה.
בעוד אנסקי מסתובב ברחובות קייב המודרנית, הקהל מועבר חזרה לימים הנוראים שבהם חיילים נאצים פסעו באותם שבילים. הסרט לוכד את השינויים האכזריים והדרמטיים בחייהם של יהודי קייב, מצייר תמונה חיה של גורלם האומלל בתקופת המלחמה האכזרית. הטבח בבאבי יאר, שבו קיפחו את חייהם כ-100,000 יהודים, הוא תזכורת מוחלטת לפרקים האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית.
'הכתובת על הקיר' משמש כתיעוד היסטורי ומדיטציה עמוקה על המאבק הנצחי של האנושות באלימות ובשנאה. הסרט מעורר את הצופים להרהר בזהותם, ומציב את השאלה עתיקת היומין: האם אנחנו קין או הבל? הרלוונטיות של שאלה זו מהדהדת לאורך הדורות, ומאתגרת אנשים להתמודד עם יכולתם לטוב ולרע.
הסרט מסתיים ב'אל מלח רחמים' הרודפת, תפילת הלוויה יהודית עתיקה לקורבנות השואה בביצוע ברוך ברלינר. אפילוג זה משמש כתזכורת נוקבת לחובה החגיגית לזכור ולכבד את החיים שאבדו במהלך אותם ימים אפלים.
'הכתובת על הקיר', שהוכרה בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים, לרבות פסטיבל הסרטים הבינלאומי בוולכיה ברומניה, שבו זכה הבמאי סרז' קרוצנקו בפרס הבמאי הטוב ביותר, מהווה עדות לכוחו של הקולנוע לחשוף היסטוריות מדוכאות ולטפח זיכרון קולקטיבי.

אחמד ראזה