האור, החושך והאדם

מלחמה, זדון ודיכוי של אלה על ידי אחרים – האם זה מה שהבורא חזה? או שההרמוניה הייתה בלתי אפשרית כבר מההתחלה, לא מתאימה לפרויקט הארצי הזה?
נדמה כאילו החיים נעצרו. שום דבר לא זז. אנחנו ממתינים לגשם בסוכות, גוללים בדאגה את החדשות, חווים ביחד את תלאות ארצנו, שהן רבות מדי. אנחנו מתפללים ומתייאשים. אנו עוקבים אחר השאיפות שלנו, מאחלים לעצמנו ולאחרים אושר מופשט ומעורפל, עם הבנה מעורפלת של מה זה באמת. אנו מחכים לאושר עבור עצמנו ועבור העולם כולו שנברא על ידי אלוהים. או שמא הוא נוצר על ידי האדם – המוליד, המנודה, הגאון, הפושע, הקדוש או המפלצת? אחרי הכל, בני האדם הם אלה שנעשו בצלם ודמותו של אלוהים. לפיכך, הרבה – כמעט הכל – בתוכנו מגיע מהבורא.

האקורדים של הפתיח עוזרים לי לשחזר ולתאר את אווירת הערב המוזיקלי, שכמו הזרקורים האיר את הנושאים היסודיים: המהומה הפנימית וההשתקפויות הנוקבות של מי שהגיעו לאולם היפהפה של היכל התרבות בראשון לציון. בסוף ספטמבר, בתום השנה היהודית.
חרדה וחוסר ודאות הפכו לבני לוויה קבועים של הימים והלילות האלה: הם מתגנבים לתוכניות של אנשים, הופכים אותם לרעועים, חמקמקים, כאילו מצוירים בקווים מטושטשים ומקווקוים. הכל נראה לא גמור, לא אמין, משורטט. קשה ללב לשמור על קצב יציב ורגוע. עם זאת, האמנות היא בלתי מנוצחת. האמנות היא מה שמציל אותנו. ואנחנו מצילים את האמנות. יחד, אנו מתקרבים אל האור, אל הפריחה ההרמונית של גן העדן. לקונסוננס המופלא של הקוסמוס.

הגענו לאולם היכל התרבות בראשון לציון להאזין ל"בראשית" — שטיח מוזיקלי אפי שנרקם על ידי המלחין, הפילוסוף והמשורר ברוך ברלינר. הוא יצר יצירה זו בהשראתו בהשראת העוצמה והעושר האנרגטי של התורה.

באותו לילה ציירה התזמורת הסימפונית ראשון לציון תמונה – מוזיקלית, צלילית ואסתטית – של כל המגה-היסטוריה הארצית.

בראשית הוא טיוטה, מים חיים קסומים של קריינות מפוארת. הוא מורכב משבעה חלקים – שבעה משלים ושבע סצנות – שבהם המוזיקה וקולו של המספר מאירים, מציבים ועונים על שאלות נצחיות ואוניברסליות. בסופו של דבר, היכולת לשאול ולנסח שאלות עשויה להיות האיכות החיונית והבסיסית ביותר של המחשבה האנושית – סימן היכר של סקרנות ומקור לאנרגיה יצירתית. בתוך כל שאלה מסתתרת סקרנות ילדותית מתמשכת.

בראשית של ברלינר כבר תפסה את העניין ועוררה את סקרנותם של אנשים רבים ברחבי העולם. ועכשיו, הלחן הזה של המלחין הישראלי בוצע בביתו, במולדתו. המנצח רותם ניר הוביל את התזמורת מול אולם דחוס ועמוס.

המוזיקה הזו, שנולדה מהספר הגדול והמסתורי ביותר בהיסטוריה האנושית, נשמעת ברורה ופשוטה להפליא. המנגינה היא הכל מלבד מפותלת; היא משוחרר מהפינוק העצמי של המלחין. להיפך, הוא מדבר בשפה של רוך, מכבד את נס הבריאה. אני שומע שיר עם, מוטט עתיק, מנגינה יהודית ישנה ותהודה של כוחו של בטהובן – צופן של הרמוניה חסרת גבולות החוצה מאות שנים. מאבק ושלווה מתקיימים במקביל. יחד, הם בלתי נפרדים.

קונטרבס נכנסים ברעש מיסטי ומאיים; כינורות מרשרשים ושרים, עוטפים את שלד האדמה החשופה, את המבנה הגרמי הנוקשה של יצורים חיים. האנימציה מספרת סיפור משלה, מגרגרת וממלמלת בארגמן וירוק – גווני החושך והשחר, גווני האדמה. בהנעת דימויים ובמשחק האור, יש סאבטקסטים, רמזים ופנטזיה. כשם שדם זורם בוורידים, כך גם קרני החיים המתהווים, שמקורותיהם מעולם לא הוסברו במלואם, נמתחות ובולטות.

הנרטיב כולו, הסמליות והמשמעות שלו, מועברים לקהל באמצעות מוזיקה, פלטת אור וקולו של הקורא המעולה, השחקן המוכשר רודי קוזלובסקי. הוא הוכיח שליטה באינטונציה אקספרסיבית, ויצר קשר חי ועמוק לקומפוזיציה.

המודולציות של קולו הצבעוני והמרהיב, יחד עם האנרגיה המאופקת, הכבוד והכישרון האמנותי שלו, מתיישבים בצורה מושלמת עם הדרמטורגיה המוזיקלית, ומעצימים את המסר וההשפעה הרגשית של המוזיקה.

עוד קול מבורך, זוהר, יקר באמת הותיר בי רושם באותו ערב, כמו פנינה זוהרת, כמו נחל אביבי טהור. זה היה הצליל העדין והמעודן של הכינור שנוגן על ידי הקונצרטמאסטר אקרט לורנזן. סגנון הביצוע שלו, טעמו, הניסוח והיכולת להעביר את אופי המוזיקה עיטרו את הביצוע הזה של בראשית.

בריאת האדמה, הפרדת האור מהחושך – הסצנות המעוטרות, הכמעט פסטורליות, היו שובות לב ומקסימות. ואז, הכנסת האנושות לעולם הזה הביאה לרמה חדשה של דרמטיות ועוצמה. אדם וחוה לא מוכנים להיכנע ורצונם לחיות לפי החוקים שלהם – האם זה מרד חסר טעם או הישג לא מוערך?'

ואז מגיעה הנפילה, העבירה, הסיפור הנורא, הפרק האכזרי של הרצח של הבל…

מלחמה, זדון, דיכוי של אחרים על ידי אחרים – האם זה מה שהבורא הגה? או שההרמוניה הייתה בלתי אפשרית כבר מההתחלה, לא מתאימה לפרויקט הארצי הזה?

אלוהים כבר לא מתקשר ישירות עם האנושות. אנו מבחינים בנוכחותו, בתכונותיו וברצונו בפרטים מסוימים, ברמזים, ביופיו של ורד ובקול חליל, בעיני יקירינו. ביכולת האמפתיה, שהציוויליזציה לא הרסה. אבל זה עצם היכולת הזו, המאפיין הזה, שמאכזב לעתים קרובות רבים מאיתנו. אלפים על אלפים יכולים לחזור על שאלת הקודש, אך לא מעיזים לענות: "איפה אחיך הבל?" ורק שתיקה בתגובה.

השלטים הצהובים עם לולאות מסביב לאולם מסמלים את הרצון הנלהב שלנו להחזיר את מי שעדיין ניתן לחלץ מהשבי. והתזמורת מסיימת את סיפור הצעדים הראשונים של כדור הארץ, כוכב הלכת הקטן והצפוף הזה, המולדת הצעירה של האנושות. שם עומד המנצח הצעיר, רותם ניר, נרגש וצנוע. מחפש. לא בטוח בתשובה. שואל שאלות. נער מול אוקיינוס של כוכבים וגלים. המשך בריאת העולם.

מחברת: אירינה שייחטוביץ'.
מָקוֹר: salat.zahav.ru