תזמורת טטרסטן הממלכתית מקדמת מוזיקה עכשווית: פסטיבל "קונקורדיה" ננעל בקאזאן

הפסטיבל הבינלאומי ה־15 למוזיקה עכשווית “קונקורדיה”, שהוקדש ליצירתה של סופיה גוביידולינה, ננעל בקאזאן. מדי שנה מציג הפסטיבל לקהל יצירות מופת של המאה ה־20, לצד יצירות נדירות מן המאה האחרונה — רבות מהן נשמעו בקאזאן לראשונה, וחלקן אף הושמעו לראשונה ברוסיה. בקונצרטים של הפסטיבל האחרון בוצעה מוזיקה מאת סרגיי פרוקופייב ודמיטרי שוסטקוביץ’, פאול הינדמית ואוטורינו רספיגי, מקס רגר וג’ורג’ גרשווין, לצד יצירות מאת אריך קורנגולד, נינו רוטה ואהרון קופלנד.

לתוכנית קונצרט הסיום בחר אלכסנדר סלדקובסקי, המנהל האמנותי והמנצח הראשי של תזמורת טטרסטן הממלכתית, בחירה טעונה בסמליות עמוקה. שנת 2026 מציינת מאה שנה להולדתה של מאיה פליסצקאיה, ובצירוף נסיבות טרגי — שנה למותו של המלחין רודיון שצ’דרין. סלדקובסקי היה מקורב למשפחה, וביצוע “סוויטת כרמן” מאת ביזה ושצ’דרין — רווי יראה, תשוקה וטרגדיה עמוקה — נועד לשמש גם מחווה מלאת כבוד לידידיו הגדולים וגם מחוות פרידה.
הפסנתרן הצעיר סרגיי דווידצ’נקו, זוכה הפרס הראשון בתחרות צ’ייקובסקי, הכין להופעתו בפסטיבל את הקונצ’רטו לפסנתר ותזמורת קאמרית של סופיה גוביידולינה, “אינטרויטוס”. הופעת הבכורה שלו לא הייתה כלל ניסיון בוסרי. דווידצ’נקו לא רק עמד בביטחון בדרישות הטכניות הקשות — אף שזו הייתה היצירה העכשווית הגדולה הראשונה ברפרטואר שלו — אלא גם ביקש לחדור למשמעותה הפנימית של היצירה. לדבריו, הוא “גילה את הממד הפילוסופי במוזיקה של גוביידולינה, את מהותה הדמוית־תפילה”. “נושאי יצירתה של גוביידולינה לא היו זרים לי; ידעתי שסופיה אסגאטובנה כתבה מוזיקה דתית עמוקה”, הוסיף הפסנתרן.

התזמורת חלקה כבוד גם לסאליח סיידשב, המלחין הטטרי ומייסד המוזיקה הלאומית, שעל שמו נקרא אולם הקונצרטים הממלכתי — משכן פסטיבל קונקורדיה. ה“מארש של הצבא האדום” שלו חתם בנימה ניצחת הן את הקונצרט והן את מהדורתו ה־15 של הפסטיבל.
לראשונה אירח פסטיבל "קונקורדיה" ביצוע של הקונצ’רטו לכינור “חלום יעקב”. היצירה מאת המלחין הישראלי בן־זמננו ברוך ברלינר הוצגה בעיבוד יוצא דופן — לכינור פיקולו — בביצועו של הכנר הסנקט־פטרבורגי גריגורי סדוך כסולן. בפרטיטורה הרומנטית הזו התגלה הצליל הבהיר והגבוה של הכינור הזעיר כקרוב להפליא לנרטיב המקראי: מלאכים עולים בסולם המגיע השמיימה, ובראשו ניצב האל…
________________________________________
גריגורי סדוך משיב לשאלות “נזאביסימאיה גזטה”

מהו סיפורה של היצירה הייחודית שלך? כיצד הכרת את הכלי הזה?

נתקלתי בכלי הזה כמעט במקרה. יום אחד הוזמנתי לקונסרבטוריון בידי יוסיף לווינזון הנכבד. ציפיתי שיראה לי כינור יוצא דופן, אך במקום זאת הוציא תיק זעיר. כשפתח אותו — התאהבתי מיד. הכינור פיקולו הוא כלי מן הדור הבא, צאצא של כינורות אירופיים מן המאה ה־18, שיוצרו לעיתים קרובות כפריטי נוי. הכינורות ההיסטוריים היו מכוונים טרצה מעל כינור רגיל, ואילו הגרסה המודרנית נשמעת אוקטבה שלמה מעליו.
וזה אינו הכלי היחיד במשפחה החדשה. יוצרת הכלים, בונת הכלים האמריקאית קרלין האצ’ינס, פיתחה מערכת של שמונה כלים — מן הכינור פיקולו ועד לקונטרבס — שכל אחד מהם נשמע אוקטבה גבוהה מן המקובל. הפרויקט נמשך שלושים שנה, וכאשר הושלם נדמה שאיש אינו מעוניין לנגן בכלים הללו. בארצות הברית לא נמצא ולו נגן אחד שיאמץ אותם. עם זאת, הצ’לן הדגול יו־יו מה כן הקליט קטע אחד על ויולה זקופה, ולאחר מכן החזיר אותה בצירוף מילות תודה.
חרף מאמציה הרבים של ד”ר האצ’ינס להפיץ את הכלים, כל ניסיונותיה עלו בתוהו. תקוותה האחרונה הייתה הקונסרבטוריון של סנקט פטרסבורג. לאחר מסע ארוך הגיעו לשם שמונת הכלים, ואנו הקמנו את אוקטט האצ’ינס. אלא שההרכב לא האריך ימים — היו אלה שנות התשעים הסוערות. בקיצור, הכלים עזבו את הקונסרבטוריון. אך ד”ר האצ’ינס, דמעות בעיניה, העניקה לי במתנה את הכינור פיקולו. היא זיהתה את התעניינותי הכנה, ובאותה עת כבר ניגנתי את הקונצרטים הראשונים שלי — ראשיתה של קריירת הסולו שלי עם הכלי הזה. כך הגיע הכינור לידיי.

מה מנחה אותך בבחירת הרפרטואר?

הרפרטואר שלי אינו רחב במיוחד. למעשה, אוכל לציין יצירה גדולה אחת בלבד — האופרה “אליס בארץ הפלאות” מאת אלכסנדר קניאפל. באופרה זו מילאתי תפקיד סולני משמעותי: לא רק ניגנתי בכינור, אלא גם רקדתי עם כד בכובע ליצן, רצתי וקפצתי על פני הבמה, ואף ישבתי בתוך ויגוואם שממנו בקעו זעקותי קורעות הלב. זו הייתה חוויה מסעירה! למרבה הצער, זהו פחות או יותר כל מה שניתן לומר על יצירות גדולות לכינור פיקולו. השאר הם עיבודים שלי. אני גאה במיוחד בעיבוד שעשיתי לשש הסוויטות לצ’לו של באך. אני מנגן אותן שתי אוקטבות ואף שתיים וחצי מעל למה שבאך התכוון. מעניין כיצד המוזיקה יוצאת הדופן הזו, שנכתבה לצ’לו, מקבלת אופי חדש על הכינור הזעיר. אין זה רק עניין של כיוון הכלי: רעיונותיו של הקנטור הגדול עוברים טרנספורמציה עדינה, צבעים חדשים צצים, והמוזיקה נדמית כמי שנולדת מחדש.

פעם, לאחר ששמעה את נגינתי, העניקה לי לידיה קוברינה, מנהלת חברת “מלודיה”, שנה של זמן אולפן חופשי. זו הייתה הצעה חסרת תקדים והכרה בעבודתי. עם זאת, היה עליי להמשיך ולעבד כדי להרחיב את הרפרטואר. העיקרון המנחה היה שלא לפגוע בייעודו של הכלי: עליו לעורר כבוד, לא גיחוך. איני משנה אף תו; אני רק מעביר אותם לאוקטבות אחרות, תוך שמירה קפדנית על שלמות הפרטיטורה המקורית. כך גדל הרפרטואר שלי לכ־300 יצירות.

כיצד נכנס "חלום יעקב" לרפרטואר שלך? האם אתה בחרת בו?

המבצע הראשון של “חלום יעקב” היה הכנר גראף מורז’ה. היצירה מוקדשת לו, והוא ממשיך לנגנה לעיתים קרובות ובהנאה רבה. גם אני רציתי לנגן אותה! החלטתי להכין עיבוד, אף שידעתי שמדובר במשימה אדירה, שכן היצירה ארוכה מאוד. המלחין ברוך ברלינר נתן את אישורו העקרוני, ולאחר שהקלטתי אותה בליווי פסנתר ושלחתי לו, קיימנו שיחה חמה מאוד שבמהלכה הוא הביע את תמיכתו המלאה בעבודתי. אני מבין שתפקידי הוא להישאר קרוב למלחין — לא להתערב, אלא לחשוף אילו אפשרויות חדשות מביא עמו הכינור פיקולו. גם ביצירה זו נותרתי נאמן לעיקרון הזה.

מָקוֹר: www.ng.ru