ליברטו לבלט GENESIS""

1. סקירה ביוגרפית
אולגה קוזנצובה חוקרת את התרבות של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 במכון לספרות רוסית בסנט פטרסבורג, הידוע גם כבית פושקין. היא חיברה למעלה מחמישים יצירות על ההיסטוריה של הסימבוליזם הרוסי ופרסמה את האנתולוגיה "המשוררים של עידן הכסף". לאחר שכתבה הקדמות ופרשנויות לזיכרונותיו של גאורגי איבנוב, "החורף מסנט פטרסבורג" ולאוסף השירים של אלכסנדר בלוק, "פסוקים על הגברת היפה", היא תורמת כעת להכנת מהדורה שלמה בת עשרים כרכים של יצירותיו של בלוק. עם תחומי העניין המחקריים שלה הכוללים את יחסי הגומלין בין המילולי לוויזואלי – בעיקר ספרות ובלט – היא תרמה לפרסום מסמכים מהארכיון של רקדנית הבלט והכוריאוגרפית נינה אניסימובה והיסטוריונית הבלט ליובוב בלוק.
גברת קוזנצובה היא פרופסור באקדמיה לבלט רוסי "וגאנובה", שם היא מלמדת היסטוריה ספרותית רוסית לצד דיסציפלינות פילולוגיות אחרות ומציעה קורס על המקורות הספרותיים של הבלט. בתפקיד זה, היא תמכה בתלמידי כוריאוגרפיה בחקירת דימויים ומושגים חדשים לבלט תוך חשיפת מקורות ספרותיים מעוררי השראה, שבסופו של דבר עוררו את העניין שלה בסצנות בלט. בשיתוף עם הכוריאוגרף דמיטרי פימונוב, כתבה הגב' קוזנצובה את הליברית לבלט "דפנה וקלואי", שהוצגה בבכורה על במת "פרימורסקי" של "תיאטרון המרינסקי" בוולדיווסטוק. היא גם חיברה ליברית ל"אגדת מפצח האגוזים" שהועלה בתיאטרון האופרה והבלט של פושקין בניז'ני נובגורוד וGENESIS שבוצע בתיאטרון האופרה והבלט הקירגיזי Maldybaev, בעוד כמה ליברטים ורעיונות למופעי בלט שהושלמו עוד ממתינים למימושם על הבמה.

בנוסף, גב' קוזנצובה כותבת טקסטים לבלטים שהועלו בתיאטרון המרינסקי, כולל פטרושקה, ירוסלבנה ו-שתיים עשרה.

2. איך קרה שהציעו לך תפקיד בפרויקט Genesis ואיך הגבת להצעה?

פנה אליי מנצחו ומנהלו האמנותי לשעבר של תיאטרון האופרה והבלט של ניז'ני נובגורוד, שאיתו שיתפתי פעולה בעבר. הוא סיפר לי על ההפקה הקרובה של הבלט Genesis עליו היה אמור לנצח מיכאיל קירקהוף, חניך לשעבר שלו בקונסרבטוריון במוסקבה. הוא שלח לי הקלטה של יצירתו הסימפונית של המלחין הישראלי ברוך ברלינר, וביקש המלצה על כוריאוגרף.
המוזיקה, בשילוב עם הטקסט המקראי המהדהד בשפות שונות, הותירו בי רושם עמוק. כבר מההתחלה הייתי מודע לכך שבניגוד לרומן או אגדה, לא ניתן להתאים ישירות לבמה טקסט קדוש רב-ממדי. בין הטקסט של התנ"ך לפרשנותו הכוריאוגרפית, חייב להיות מתווך בצורת ליברית. כפילולוגית, הייתי להוטה לקחת על עצמי את המשימה הזו והצעתי את שירותיי למפיק הפרויקט הבינלאומי נחום סלוצקר. שמחתי לפגוש אדם מלא התלהבות ותשוקה עמוקה לעבודתו. הוא הבין כבר מההתחלה שהליברית חיונית, והתחלתי לעבוד.

3. האם תוכלי בבקשה לספר לנו על עבודתך על הליברית?

העבודה על הליברית מתחילה בהאזנה למוזיקה שוב ושוב. לבסוף, רשמים ותחושות קוליות רוכשים ממד ויזואלי במוחי, ויוצרים מעין עולם פנטזיה. זמן ומרחב וירטואליים צצים כדי שהאירועים יתפתחו. הזמן הזה לא מתיישב עם הזמן האמיתי ולא עם משך המוזיקה. זה עשוי להיות צפוף מאוד או דליל מאוד. בעולם הוירטואלי הזה, שכמו חלום עוקב אחר הכללים שלו, נולדים דימויים רבים. בהשפעת המוזיקה ומדרישות הפרשנות הכוריאוגרפית, הופיעו דמויות מקראיות מוכרות באור חדש.
אני קוראת מחדש בעיון את הנרטיב התנ"כי של הבריאה, תוך שמירה תמיד על ההפקה הבימתית הפוטנציאלית. לאחר מכן, ניגשתי לפרשנויות מומחים למקרא על פני עדות ומסורות שונות, תוך שימת לב מיוחדת לאטימולוגיה של שמות. לדוגמה, השם "אדם" מתורגם ל"אדמה אדומה", המתייחס לחומר שממנו נוצר גופו של האדם הראשון. חקרתי את ארבעת היסודות של העולם, החומרים העיקריים שלו, שנראו כמתאימים באופן אידיאלי ל"גוף הבלט" – corp de ballet. אלה היו מים ואדמה, חושך ואור. באינטראקציה דינמית, אלמנטים אלה קיבלו איכויות מוחשיות, הניתנות לתרגום בקלות לאפקטים בימתיים. האור והחושך היו בעימות חריף. המים הזורמים התפשטו על פני כדור הארץ, שואפים לכסות את כל פניו, עד שאלוהים הפריד בין המים מהיבשה לרוחב ובין הארץ לשמים הרטובים במאונך. אבל המאבק נמשך: המים, שזרמו מהשמים, איימו להציף את הארץ, בעוד האדמה התגאתה בכך שמחלקיקיה המתפוררים, שהפכו לעפר והתחדשו, ברא אלוהים את האדם. עם זאת, מאותו רגע ואילך, נגזר גורלו של כדור הארץ בידי המין האנושי. זוהי תחילתה של פעולה דרמטית שניתן היה להעביר באמצעות שפה כוריאוגרפית. מנקודה זו, המוטיבים של אדמה ומים, אור וחושך, יתארגו דרך פעולותיהן של חמש דמויות מקראיות, ויביאו אחדות ליצירה.
האתגר שנתקלתי בו בעת יצירת הליברית של הבלט היה איזון בין המילולי לוויזואלי. הכל ניתן לתאר באמצעות מילים, כשהעולם הבלתי נראה מתעורר לחיים מול המבט הווירטואלי שלנו. עם זאת, הניסיון לתאר ישויות רוחניות על הבמה גורם להן לאבד את המהות הקדושה שלהן, וכתוצאה מכך לחילול. לכן החלטתי למתוח קו בין שני תחומי הבלט: הגלוי והבלתי נראה. האמירה בהצגה מתייחסת לאלוהים, הנחש והכרובים, ומעודדת את הקהל להרהר בדמויות הללו, הנוכחות בעדינות על הבמה אך מעולם לא נראו ישירות.
חמשת גיבורי הסיפור הזה – אדם, חוה, קין, הבל ונח – כפי שהוצגו על ידי הסולנים, נועדו לחרוג מתפקידיהם כסמלים תנ"כיים, להפוך לקשורים זה בזה ומובנים לקהל. לתנועות הגוף יש את הכוח להעביר מגוון רחב של תכונות אנושיות. לפיכך, אדם מתואר כאדם ראשון נאיבי מעט שחוקר עולם חדש; חוה מוגדרת על ידי סקרנות נשית; קין, הילד הראשון שנולד מבני אדם, תובע את העולם כולו מתוקף זכותו המולדת – עד שיגיע אחיו. התגלמות של יסוד ההקרבה, הבל נידון. לבסוף, נח העקשן מתריס נגד האנושות הספוגה בחטא. התכונות גלויות הלב של הדמויות הללו מתאימות לפרשנות פיזית, מקרבת את הגיבורים לקהל והופכת אותם למובנים יותר.

4. עם אילו אתגרים התמודדת אילו תובנות יצירתיות השגת במהלך העבודה על הליברית?

יצירת ליברית קשורה קשר בל יינתק עם תגליות יצירתיות שאדם נתקל בהן בהאזנה למוזיקה, לימוד התנ"ך ופרשנויותיו או הלחנת הטקסט. זהו מסע ממושך של הבנה, שבו מחשבות שונות צצות ומעוררות רגעי השראה. עם זאת, למען האמת, לא ניתן להביא לידי ביטוי את כל הרעיונות, ההנחות או התובנות, ולא תמיד ניתן למצוא מקבילה מילולית לגילויים כאלה.
הבעיות והסיבוכים שלי הם מהעשייה שלי. העניין הוא שאני תמיד כותבת שני ליברתים. הראשון מיועד לכוריאוגרף. הוא חי ומרתק, הוא נועד לעורר את היצירתיות של הקהל. הוא מספק תיאורים מפורטים של הדמויות, תכונותיהן, ומתווה את התפתחות העלילה – בקיצור, כל מה שמתרחש על הבמה צריך לבוא לידי ביטוי בטקסט הזה, שהוא בעצם טיוטה. הטקסט הזה קולח וניתן בקלות לקצר או להרחיב אם, למשל, הכוריאוגרף מוצא בסצנה מסוימת שיש "יותר מדי מוזיקה".
הליברית השני נכתב לאחר סיום תהליך הייצור. זה הטקסט לתוכניה. כל מה שנכתב בגרסה הראשונה יראה כעת הקהל על הבמה, ואין צורך לשכפל או לחזור עליו. כאן, על המחבר לגלות מידה מסוימת של צניעות ולשבת במושב האחורי, שכן הקהל בא ליהנות מהמוזיקה, הכוריאוגרפיה והסצנוגרפיה של ההופעה. תפקידו של הליברית הוא ליידע אותם מבלי להסיח את דעתם מהמחזה, ובאופן אידיאלי, להזמין הרהור ופרשנות סובייקטיבית של הביצוע.

5. הליברתים נוצרים עבור סוגים שונים של מופעים דרמטיים המותאמים למוזיקה, כגון אופרות, מחזות זמר ובלט. האם תוכלי בבקשה להבהיר את ההבחנה ביניהם?

בליברית של אופרה, הטקסט נכתב כדי להשלים את השירה ואת המשחק הלא בולט אך אינטגרלי. במחזמר עוקבים אחר העלילה דרך המילים, המותאמות לשירה ומלוות בריקוד. בניגוד לענפי האמנות הללו, הבלט הוא חסר מילים ולא מילולי. הוא משתמש בגוף האדם ככלי העיקרי שלו להתגלמות דמויות ודימויים. הליברית חייב להיות מעוצב בצורה כזאת שניתן "לספר" את הסיפור שהוא מציג באמצעות ריקוד, תנועות אקספרסיביות, פנטומימה, משחק ותפאורת במה. בבלט הקלאסי, צוות השחקנים מחולק באופן מסורתי לשלוש קבוצות: סולנים, קוריפאים וקורפס דה בלט. בהתאם לכך, החומר הספרותי חייב לכלול קווי עלילה ודמויות שניתן לתאר באמצעות וריאציות סולו, ריקודים המבוצעים על ידי שניים או שלושה קוריפאים, והסצנות הנרקדות על ידי הקורפס דה בלט.

6. האם לדעתך המאה ה-21 מטילה דרישות חדשות לליברית, או שצורתו נותרת ללא שינוי, ועדיין משמשת כסיכום העלילה?

הליברית מהמאה ה-19 תיאר רצף של אירועים. העלילה הייתה חיונית, שכן היא חיברה בין מוזיקה לכוריאוגרפיה וסיפקה לקהל את ההקשר הדרוש. במאה ה-20, מצד אחד, התפתחו צורות חדשות של מופע בלט: מחול מודרני צץ לצד מופעים קונספטואליים חסרי עלילה ודמיוניים מחדש של בלט קלאסי. כל זה הצריך צורות ליברית חדשות, כאשר השיטה הרעיונית מחליפה תיאורים. מצד שני, בעידן הפוסט-מודרני, הפונקציה החינוכית של האמנות התחלפה בסוג אחר של אינטראקציה בין יוצר-צופה, המבוססת על משחק, אסטרטגיות פרובוקטיביות ואירוניה. זה דורש גישה שונה לכתיבת ליברית.

7. מה הדהד לך באופן אישי בפרויקט GENESIS? כיצד מדבר אליך הנושא המרכזי של הפרויקט, כמו יצירה, אדם, טוב ורע, המגולמים בז'אנרים סגנוניים שונים – מפואמה סימפונית ומופע רוק ועד בלט?

בעיקר, התעניינתי בהפעלת הטקסט המקראי ובפירוש הנרטיבים שלו על פני צורות אמנות שונות. סיפור הבריאה, שהפרויקט מגולל, מוכר לכולם במידה מסוימת. אבל בחקירת האופן שבו ראו בו עדות שונות על פני תקופות שונות, גיליתי את העומק והשקיפות האינסופיים של הנרטיב הפשוט כלפי חוץ, שקיבל לפתע משמעויות חדשות המהדהדות את ההקשר ההיסטורי הנוכחי. כשעבדתי על הליברית, ראיתי את התמונות המוכרות מדי באור חדש. ראשית, הסקרנות של חוה, שהובילה אותה לאכול את הפרי מעץ הדעת ולחלוק אותו עם אדם למרות האיום של תוצאות בלתי הפיכות, הזכירה לי את הפרקטיקות המסוכנות שננקטו בתחומים כמו פיזיקה גרעינית והנדסה גנטית.

דמותו האפלה והאניגמטית של קין מסמנת את הגבול הגורלי: מגורשים מגן העדן, בני האדם כבר בני תמותה אבל אף אחד לא מת עד כה, ואף אחד לא חווה מוות. קין היה הראשון שחצה את הגבול ושפך דם, ועד היום האנושות לא יכולה לעצור את מגפת ההרג הנוראה הזו – מאלימות במשפחה ועד מלחמות העולם. גם דמותו של נח לובשת צורה אחרת. הוא ניחן ברצון חזק המאפשר לו לצאת נגד הזרם, להתנגד לדרכים החוטאות של הסובבים אותו ולעמוד כמשהו מובחן. בעידן שלנו של מלחמת המידע, יכולת האדם להקשיב לעצמו עשויה לחלץ אדם מפסיכוזה המונית.

פרויקט GENESIS חוקר את הנרטיב המקראי דרך קשת רחבה של צורות אמנות, החל מהפואמה הסימפונית, שבה הפרשנות המוזיקלית משתלבת בטקסט הקדוש, לשפה הלא מילולית של הגוף, ולבסוף למופע הרוק, המתקשר בצורה עכשווית, כמעט דיבורית. כל שלושת אמצעי התקשורת יחד יוצרים היבטים של שלם מאוחד. הפרויקט נשאר פתוח לאמץ צורות חדשות של אמנות, ומקרב אותנו ללא הרף אל תעלומת הבריאה.